מאירי על בבא מציעא י״ב

1 מי שזרק ארנקי בפתח זה והפקירו לכל הקודם ונכנס לאויר חצר זה ולא נח בתוכה אלא שיצא לו בפתח אחר וזכה בו אחד ובא בעל החצר ותבעו מזכיית אויר חצרו הואיל ואויר שאין סופו ינוח הוא אינו כמונח שהרי לענין זריקת שבת אמרו כן ר"ל שאינו כמונח והילכך זכה המוצא ויש אומרים שדבר זה ספק ואם חזר בעל החצר ותפש אין מוציאין הימנו ולא יראה לי כן:

2 המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים מציאת אשתו הרי הוא שלו מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבריים מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתבתה הרי הן שלהם אמר הר"ם כל הסמוך על שלחן אביו מציאתו של אביו ואפי' הוא בן ארבעים שנה וכל בן שאינו סמוך על שלחן אביו והוא מבן שש ומעלה מציאתו לעצמו וזהו מה שכיוון בזאת המשנה באמרו גדולים וקטנים אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה לאביה ואפי' אינה סומכת על שלחנו ואפילו היתה מכורה ר"ל שמכרה לאמה מציאתה לאביה לפי שכל שבח נעורים לאביה כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתבות:

3 אמר המאירי מציאת בנו ובתו הקטנים ועולה עכשו על דעתנו לפרש בקטנים אלו קטנים ממש תוך י"ב ויום אחד לנקבה ותוך י"ג ויום אחד לזכר והתבאר במסכת כתובות הטעם בקטנה מבנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ומציאת בנו קטן יתבאר הטעם בגמ' מפני שמן הסתם לצורך אביו הוא מגביהה וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים שלו שהרי גופן קנוי ומוחלט לאדון ומה שקנו קנה רבן וכן מציאת אשתו שלו משום איבה ולענין עבד ושפחה הכנעניים וכן לענין אשתו הלכה כן ר"ל שמציאתן לאדון ולבעל אבל לענין בנו ובתו הקטנים אין הדבר מוחלט כן אלא יש קטנים שמציאתן לעצמן ובגמ' נבאר את דינם:

4 מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ולענין פסק אין הדבר מוחלט אלא יש גדולים שמציאתן לאב כמו שיתבאר בגמ' מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן ולענין פסק בעבד ודאי הרי היא שלו אבל בשפחה לא אמר הרי הוא שלהם אלא למעט שאין לאדון בה כלום והוא שאמרו בגמ' לאפוקי דרבה ר"ל מאדון שלה ומ"מ של אביה הוי אלא שיש לרבה שכר מה שנתבטלה ממלאכתה בשביל אותה מציאה ואם אין לה אב הרי היא שלה ואין לאחיה בה כלום ובגמ' יתבאר עוד מזה:

5 מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתובה הרי היא שלה ויתבאר בגמ' שלא סוף דבר בזה אלא אף במגורשת מספק שהוא חייב במזונותיה והיה כדאי לטעות לומר שמאחר שהוא חייב במזונותיה תהא מציאתה שלו אעפ"כ אין לו במציאתה כלום שלא תקנו לו במציאתה אלא משום איבה וזו אינה חוששת לאיבה ואף לטעם הנזכר בירושלמי למה אמרו מציאת האשה לבעלה כדי שלא תהא גונבת משל בעלה ותאמר מצאתי בזו אין חשש גנבה שנזהר הוא ממנה:

6 זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא להשלמת ענין פסק זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה כך הם:

7 השוכר את הפועל לקצור לו בשדהו אפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו או אפילו היה אריס בו או חכיר והיה הפועל עני אשתו ובניו מלקטין אחריו ואין אומרין הואיל ויש לו חלק בקציר עשיר הוא ואע"פ שאינו שוה מאתים די' מ"מ מאותו שדה מיהא אין לו ללקוט שהרי קצירו הוא ואפילו עני בקצירו חייב במתנות אלו ונמצא גוזל את העניים אינו כן שאף העניים נוח להם בכך כדי שבשעה שהם נשכרים יהו רשאים להביא בניהם אחריהם ללקט בסמוך להם ומ"מ אסור לבעל הבית לעכב העני שלא ללקוט או לגרום שיבא אחר ויקדים ויטול כדי להבריח את האחרים שמתנות אלו ר"ל לקט שכחה ופאה אין לבעלים בהם טובת הנאה למנוע מזה וליתן לזה ומפני זה כל גרמא שבשבילה יעכב העני שלא ללקוט אסורה לו דרך צחות אמרו אסור לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו ומ"מ יתבאר במקום אחר שאסור לשכור את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו ומאימתי כלם מותרין בלקט ואפילו העשירים משהלכו בה הנמושות והם מלקטים שניים אחר מלקטים ראשונים שמן הסתם כבר נתיאשו העניים מן השאר:

8 מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ומ"מ אינו גזל גמור אף מדבריהם ר"ל שאם עבר אחד וגזל מהם אינו יוצא בדיינין:

9 מה שיעדנו במשנה לבאר במציאת בנו ובתו כך הוא כל שהם סמוכים על שלחנו אפילו גדולים הרי אלו של אב ואם אין סמוכין על שלחנו בקטן הרי הוא לעצמו ובקטנה ואף בנערה לאביה ויש חולקים בזו לומר שאף זו לעצמה וכשאנו משיבין להם מאמה העבריה שמציאתה לאביה הם משיבים שזו כסמוכה על שלהן אביה היא שמכח אביה היא סמוכה על שלחן אדון ואף אנו כתבנוה כן בראשון של קדושין וכבר כתבנו מענין זה בפרק החובל:

10 יש פוסקין באמה שמציאתה לרבה ואף בעבד עברי שמציאתו לאדון ומביאין ראיה ממה שהקשו בכאן על מה שאמרו בעבד שמציאתו לעצמו לא יהא אלא פועל שכל זמן ששכרו למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית ותירץ ר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת אבל אם אינו נוקב מרגליות מציאתו לאדון ורבא תירצה במגביה מציאה עם מלאכתו שאין כאן בטול מלאכה הא אם היה שם בטול מלאכה מציאתו לאדון ולדעתם רבא ור' יוחנן לא נחלקו אלא שניהם מודים זה לזה והלכה כשניהם ונמצא לדבריהם שכל שאינו בדברים אלו מציאתו לאדון וכן באמה וכן נמצא לדבריהם שהפועל שנשתכר למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בראשון של קדושין שמציאתה לאביה הם מפרשים אותה במגבהת מציאה עם מלאכתה ומה שסמכו לה ואין לרבה אלא שכר בטלה שמשמען של דברים שיש במציאתה בטול הם מפרשים אותה במה שמתבטלת אח"כ בתקון המציאה והולכתה לבית אביה ומ"מ אין דבריהם נראין וודאי הלכה כרב פפא שתרצה בששכרו ללקט מציאות כלומר שהעבד לעולם מציאתו לעצמו ולא נאמר בפועל שמציאתו לבעל הבית אלא בשכרו ללקט מציאות על הדרך שבארנו למעלה:

11 הבעל שגירש את אשתו בגט ודאי ולא נתן לה כתבה עדין פרשו בתלמוד המערב שהוא חייב במזונותיה עד שיפרענה עד פרוטה אחרונה ומ"מ סוגיא זו חולקת בכך שאם כן לא הוצרך להעמיד משנתנו במגורשת ואינה מגורשת ומצד שהוא חייב במזונותיה שהרי אף בגרושה ודאית חייב במזונותיה אלא ודאי כל שגרשה בודאי אע"פ שלא נתן לה שום דבר מכתבתה אינו חייב במזונותיה כלל וכן הסכימו רוב פוסקים וגדולי הדורות לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם במסכת כתבות פרק אלמנה משוים ביניהם לומר שכל שהוא יכול ליתן לה כתבתה ואינו רוצה ליתן חייב ליתן לה מזונות אבל בעלמא לא וכבר כתבנו דעתם בדרך אחרת באחרון של כתובות:

12 אמה העבריה אין מיתת אביה מוציאתה מרשות אדון והדרכים שבהן נקנית לעצמה יתבארו במסכת קדושין בע"ה:

13 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אין בהם אחריות נכסים יחזיר מפני שאין בית דין נפרעין מהם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהן אמר הר"ם חכמים אומרים אחריות טעות סופר הוא לכן אין הפרש אצלם בין שטר שיש בו אחריות או שטר סתם שאין בו זכר אחריות נפרעים בו מנכסים משועבדים ולפיכך לא יחזיר ואפילו היה מודה אותו שיש עליו השטר שהוא חייב בו ושלא פרע ממנו כלום לא יחזיר לפי שיש לחוש שמא הסכמה ביניהם לטרוף בו מנכסים משועבדים ויטרוף מן הלקוחות שלא כדין והלכה כחכמים שאומרים אחריות טעות סופר הוא אבל אם הוא מפורש בשטר על מנת שאין לך עלי אחריות יחזיר כשיודה אותו שיש עליו החוב:

14 אמר המאירי מצא שטרי חוב אם יש שם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אף מן הלקוחות אין שם אחריות נכסים יחזיר שהרי אין בית דין נפרעין מהם ר"ל מן הלקוחות וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר שכל שאין שם אחריות טעות סופר הוא והרי הוא כמי שיש שם אחריות והלכה כחכמים:

15 זהו ביאור המשנה ולא נתברר בה אם בשחייב מודה אם בשאין חייב מודה ומתוך כך לא נתברר פסק ענין זה ודברים שנכנסו בגמרא לביאור ענין פסק זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

16 מאחר שפסקנו אחריות טעות סופר הוא ושטר שאין בו אחריות אף הוא גובה מן המשועבדים כל שמצא שטר חוב בין שיש בו שעבוד נכסים בין שאין בו שעבוד נכסים לא יחזיר ולא סוף דבר בשאין חייב מודה שהרי יש לחוש לפרעון אלא אפילו חייב מודה שמ"מ יש לחוש לפרעון וזה שהוא מודה אינו אלא שעושה עמו קנוניא על הלקוחות הא כל שאין לחוש לקנוניא כגון שנכתב בו ביום או שנכתב בפירוש בשטר שלא יהו נכסיו משועבדים לאותו חוב אם אין חייב מודה לא יחזיר שיש לחוש לפרעון או לכתב ללות ולא לוה או למה שיטעון הלוה כגון שיאמר מזוייף הוא ולא כתבתיו מעולם או פרעתיו או כתבתיו ולא לויתי או איזו טענה ואם חייב מודה יחזיר שהרי אין לחוש לכלום וכבר כתבנו מענין זה למעלה:

17 כתבו גדולי המחברים שכל שטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזירם כשרים וגובין בהם ואין מוציאין אותם מתחת יד בעליהן אלא הרי הם בחזקתם וגדולי המפרשים חולקים לומר שאם הוחזקה הנפילה בעדים אינו גובה בהם: